הראל חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' מעצ - החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ ואח'

נגד

צד ג' חברת עינב החץ (1965) בע"מ

פסק דין

תביעת שיבוב להחזר תגמולי ביטוח ששילמה התובעת למבוטח, בשל הנזקים שנגרמו לרכבו בתאונה נשוא התביעה. היקף הנזק שנגרם אינו שנוי במחלוקת (פרוטוקול מיום 25.05.11); המחלוקת היא לעניין האחריות לתאונה בלבד.

1.מדובר בתאונה עצמית, שאירעה באזור צומת ברקת, בכביש מס' 4613 בשעת לילה. במועד התאונה בוצעו במקום עבודות לקירצוף וריבוד הכביש. העבודות נעשו ביוזמת הנתבעת, מע"צ - החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (להלן: "מע"צ") שלאחריותה נתון הכביש, באמצעות הצד השלישי, חברת עינב החץ (1965) בע"מ (להלן: "עינב החץ"), שזכתה במכרז לביצוען. בפועל בוצעו העבודות באמצעות חברת האחים זילברברג בע"מ (להלן: "האחים זילברברג"), אך זו אינה צד לתיק.

2.לטענת התובעת הכביש במקום ביצוע העבודות היה משובש והיו בו תלוליות עפר. נהג הרכב לא הבחין בתלוליות, נתקל בהן, כתוצאה מכך התדרדר הרכב לתעלה שבצד הדרך, ונגרם לו נזק רב עד שהיה צורך להשביתו.

3.מע"צ אינה כופרת בכך שמדובר בכביש הנתון לפיקוחה, אך לטענתה במועד התאונה היה קטע הכביש בו בוצעו העבודות נתון לאחריותה הבלעדית של עינב החץ, שזכתה במכרז לביצוע העבודות. לפיכך, מע"צ אינה נושאת באחריות לתקינות הכביש במועד התאונה, ועל התובעת להפנות תביעתה לחברת עינב החץ. ומכל מקום, בהתאם לחוזה שנחתם בין הצדדים, על חברת עינב החץ לשפות את מע"צ בגין כל סכום בו תחוייב, אם תחוייב. בשל טענות אלו, הגישה מע"צ הודעה לצד שלישי נגד עינב החץ.

4.חברת עינב החץ, מודה שהיא זכתה במכרז לביצוע העבודות, ואולם, לטענתה, בידיעתה ובהסכמתה של מע"צ, נמסר ביצוע העבודות לאחים זילברברג, ועליהם האחריות לכל נזק שנגרם. בנוסף, מע"צ נותרה המפקחת על ביצוע העבודות והיא גם זו שהיתה אחראית להציב במקום פקחים מטעמה שידאגו לכל הסדרי הבטיחות הנדרשים. לפיכך, ככל שהיו במקום ליקויים, הם באחרית מע"צ או האחים זילברברג.

5.מטעם התובעת העידו 3 עדים: נהג הרכב, אשתו שישבה לצידו, ונוסע ברכב אחר שהיה במקום התאונה ונסע אחרי רכב התובעת. מטעם הנתבעת העידו 3 עדים: מר צבי וייס, ששימש פקח באתר ביצוע העבודות, מר אלון גבע, שבמועדים הרלוונטיים שימש כמנהל מערך פקחי התנועה במע"צ, ומר יהודה זיס, מנהל הפרויקט מטעם מע"צ. הצד השלישי לא הביא עדים, וב"כ הודיעה כי לאור העדויות שנשמעו היא אינה רואה צורך להעיד עדים.

6.תחילה לנסיבות התאונה. התאונה אירעה בכביש דו סטרי בעל נתיב נסיעה אחד לכל כיוון, בסביבות השעה 24:00 בלילה.

נהג רכב התובעת העיד שהוא חלף על פני הצומת, המשיך בנסיעה, והבחין בשלט המוצב על גדר הפרדה לרוחב הכביש, ובו חץ המורה על נסיעה שמאלה. הוא פנה לנתיב השמאלי, אף שנתיב זה היה מנוגד לכיוון נסיעתו, אך לפתע הבחין באורות של רכבים הבאים מולו, וחזר לנתיב הימני. הוא המשיך בנסיעה ולפתע נתקל בתלולית בכביש ולאחר מכן בתלולית נוספת, אז נפגעו בלמי הרכב, הוא איבד שליטה, והרכב התדרדר לתעלה שבימין הדרך (עדות נהג רכב התובעת בעמ' 6 שורות 15 – 18; עמ' 8 שורות 4 – 10; נ/1; וראה גם הודעת נהג רכב התובעת במשטרה, ת/3, וההודעה לחברת הביטוח, ת/1). דברים דומים העידה אשתו של נהג הרכב, שישבה לצידו (עמ' 13 שורות 1 – 9).

מאחורי רכב התובעת נסע רכב נוסף, ונוסע ברכב זה העיד. העד העיד שהכביש היה מקורצף, ונתיבי הנסיעה לא היו ברורים. הם נסעו אחרי אורות רכב התובעת, ולפתע הרכב נעלם. הוא הורה לנהג (בנו) לעצור מיידית, והם הבחינו שהרכב התדרדר לתעלה שבימין הדרך.

7.ב"כ הנתבעת טענה בסיכומיה שנהג רכב התובעת החליט לסטות ימינה "ללא כל סיבה נראית לעין". אינני מקבלת טענה זו. מעדות הנהג ואשתו עולה שהם החליטו לחזור לנתיב הימני מאחר והם הבחינו באורות רכב הבאים מולם. כדברי הנהג: "... ראיתי אורות ממול ולא יכולתי לנסוע, אחרת הייתי ממשיך בנתיב שמאלי..... החלטתי לנסוע ימינה כי ראיתי אורות" (עמ' 10 שורות 8 – 10). גרסתם נתמכת בעדותו של עד מע"צ, הפקח וייס, שהעיד שהוא עמד בהמשך הכביש וחסם את התנועה הבאה ממול (עמ' 16 – 17; עמ' 20 שורות 14 - 16), היינו אכן נראו אורות של רכבים בנתיב ממול. לאור האמור אני מקבלת את עדותו של נהג רכב התובעת, וקובעת שהחלטתו לסטות ימינה לא היתה "ללא כל סיבה נראית לעין", אלא מאחר והוא ביקש למנוע תאונה חזיתית.

8.פלוגתא נוספת מתייחסת לתמרורים שהיו או לא היו במקום. הנתבעת טענה שבמקום התאונה הוצבו כל הסימונים והתמרורים הנדרשים, ושלא היתה כל סיבה סבירה שנהג רכב התובעת יסטה ימינה לנתיב נסיעה הסגור לתנועה.

נהג רכב התובעת העיד שהוא לא הבחין בכל אותם תמרורים וסימונים להם טוענת הנתבעת. לדבריו, הכביש במקום היה חשוך, הוא לא הבחין בשילוט המודיע שבמקום מבוצעות עבודות, הוא לא הבחין בשילוט המורה על הגבלת מהירות הנסיעה, על איסור עקיפה, הוא לא הבחין בעגלת חץ, והסימונים היחידים שהיו, פרט לאותו שלט שהורה על מעבר לנתיב שמאלי, הם קונוסים במרכז הכביש, שהונחו במרחק של 50 מ' לערך זה מזה (עמ' 7 שורות 6 – 7; עמ' 8 שורות 1 – 12, שרטוט נ/1). גם אשתו של נהג הרכב העידה שהכביש היה חשוך, ושהיא לא הבחינה בכל תימרור פרט לקונוסים (עמ' 13 שורות 3 – 9). העד שנסע ברכב שלאחר רכב התובעת העיד שהוא הבחין בשלט המפנה את התנועה לנתיב הנגדי ובקונוסים. גם העד לא זכר שהיו פנסים או עגלת חץ, אף שהוא לא שלל את אפשרות קיומם (עמ' 11 שורות 1 – 17).

9.עדי מע"צ טענו שהיו במקום כל התמרורים הנדרשים. לפי עדותם ישנה חוברת ובה יותר ממאה תוכניות, המכונות תרשימים, וכל תרשים מפרט את הסדרי הבטיחות הדרושים לשם ביצוע עבודה בכביש, בהתאם לאופי עבודה והכביש. התרשימים הם תרשימים סטנדרטיים המאושרים על ידי המשטרה, וכאשר מבוצעות עבודות, מוצבים אמצעי בטיחות בהתאם לנדרש בתרשים הרלוונטי מתוך מקבץ התרשימים הקיים. לדוגמא, ישנו תרשים המתאים לחסימת נתיב נסיעה בכביש דו סטרי חד נתיבי, יש תרשים המתאים לחסימת הנתיב הפונה ימינה, וכיו"ב (ראה למשל עדות מנהל הפרוייקט, מר זיס, בעמ' 28 שורות 27 – 31).

בעבודה הנדונה נעשה שימוש במספר תרשימים, התרשים הרלוונטי לכיוון נסיעת רכב התובעת הוא תרשים מס' 12, וכל אמצעי הבטיחות שנדרשו בתרשים 12, הוצבו (ראה למשל עדות זיס בעמ' 25 שורות 28; עדות גבע עמ' 24 שורות 5 – 6; עדות וייס עמ' 15, נ/2 – נ/4).

ב"כ התובעת טען שאין לקבל עדויות אלו, מאחר ולמעט הפקח וייס, שני העדים האחרים לא נכחו במקום התאונה, ועדותם אינה אלא עדות שמיעה. ואשר למר וייס, גם הוא לא היה במקום התאונה, אלא בהמשך הכביש, על כן גם הוא אינו יכול להעיד על התמרורים שהוצבו סמוך למקום התאונה. ומכל מקום, יש להעדיף את עדויות עדי התובעת ובפרט את עדותו של העד ברכב האחר, שהוא עד ניטראלי.

10.למרות שישנה מחלוקת לעניין התמרורים, בחינת המסמכים מעלה שהטענה שהכביש במקום התאונה היה חשוך, נתמכת בראיות הנתבעת, בדו"ח שערך הפקח וייס, נ/2. בדו"ח זה יש פירוט של התמרורים שהוצבו במקום, ונכתב בו שהיתה תאורה היכן שהיו עגלות חץ (סעיף 7 (א)). משמע, היכן שלא היתה עגלת חץ, לא היתה תאורה.

אשר לתמרורים. בחינת הראיות אינה מובילה למסקנה חד משמעית. ואולם, כפי שאבאר, אין במחלוקת זו כדי להכריע, על כן אצא מההנחה כי כל התמרורים שנדרשו, הוצבו.